לפני פיתגורס, אחרי אוקלידס

באופן מפתיע ודי נדיר, סיפור מתמטי השתרבב לחדשות ביומיים האחרונים. הכל התחיל בכתבה הזו ב"ישראל היום" והמשיך בפולו-אפים אצל יאיר ניצני בגל"צ ואצל אורלי וגיא בערוץ 10. בקצרה – הכתבה מתארת את סיפורה של תמר, תלמידת כיתה י' שבמהלך פתרון שיעורי הבית רצתה להשתמש בטענה שנשמעה לה מאוד הגיונית, אבל לא הצליחה למצוא אותה בספרי הלימוד. בשלב הזה, במקום לחפש כיוון אחר או רפרנס כמו רוב התלמידים, היא הוכיחה את הטענה שרצתה להשתמש בה. המורה למתמטיקה התלהב, מסתבר שגם חוקרים ב-MIT והדרך לדפי העיתון קצרה. "משפט שלושת הרדיוסים" הפך לגאווה לאומית, בימים בו החינוך בישראל די עגום ובאופן כללי, הדרמה האמיתית מתחוללת בבית האח הגדול.

אז מה בעצם אומר משפט שלושת הרדיוסים? לפי המשפט אם מנקודה יוצאים שלושה קטעים שווים אל היקפו של מעגל, אז הנקודה היא מרכז המעגל. היות ומעגל מוגדר להיות המקום הגאומטרי של כל הנקודות שנמצאות במרחב מסוים מנקודה מסוימת במישור ("מרכז המעגל") אז הטענה אפילו נשמעת הגיונית ולכן מפתיע שאף אחד לא חשב על המשפט הזה קודם.

Untitled

חוץ מאוקלידס, כמובן, שחשב על זה לפני 2000 שנים בזמן שהמציא, למעשה, את הגאומטריה, וכלל את המשפט בכרך השלישי של חיבורו האלמותי "היסודות". באופן כללי, הטענה הזו היא עוד טענה ששקולה לטענה הבסיסית שדרך שלוש נקודות שאינן על ישר אחד עובר מעגל אחד ויחיד. לכן, למשל, שני מעגלים יכולים להיחתך רק בשתי נקודות כי אם יש שלוש נקודות חיתוך – אז הם מתלכדים (עוד הוכחה אפשרית ל"משפט שלושת הרדיוסים").

אבל רגע, אם המשפט כבר ידוע, למה הוא לא נכלל בספרי הלימוד? בשביל לענות על השאלה צריך להבין שכל טענה היא "משפט". כל תרגיל, כל שאלה, כל מסקנה שאפשר להסיק כחלק מהוכחה היא למעשה "משפט". ההבדל בין משפטים "אמיתיים", שזוכים לשם או מוזכרים בספרים לבין משפטים שהופכים עם הזמן לתרגילים או נעלמים בתהום הנשייה הוא השימושיות. ככל שמשפט שימושי יותר, מעניין יותר או יסודי יותר בתחום המתמטי, כך הוא ישרוד יותר. במקרה שלנו המשפט שקול להרבה משפטים אחרים אבל בניגוד אליהם הוא פחות שימושי כי הוא מתבסס על נתונים נדירים ("יש נקודה שיוצאים ממנה שלושה ישרים שווים להיקף מעגל") ביחס לנתונים הרבה יותר טבעיים כמו "מעגלים נחתכים" או "מעגל חוסם משולש" שמופיעים ביותר תרגילים ובעיות.

אז מה הבעיה בעצם? לתמר אין לי תלונות. קודוס על ההוכחה והיצירתיות. הבעיה היא משולשת, אחד לכל רדיוס.

ראשית, הבעיה היא במורה, שבמקום לזהות את המשפט ולעודד אותה בדרך מקובלת פדגוגית (למשל, נקודות בונוס בציון הסופי, או לאתגר אותה להוכיח דברים יותר מתוחכמים) הפך את כל הסיפור לסיפור תקשורתי מנופח, כאשר כל מי שמכיר קצת מתמטיקה (ונתקלתי בלא הרבה כאלה ביומיים האחרונים) לא יכול שלא לגחך למשמעו. אם נפשט את העניינים, מדובר על תלמידה שעשתה משהו מחוץ לתוכנית הלימודים. זה הכל. באותה מידה יכלו לקרוא בעיתון על תלמיד שרץ לא בשיעור ספורט או תלמידה שקראה ספר שלא נכלל בחומר הקריאה לבגרות. נו באמת. בטווח הארוך זה יכול ליצור הרבה יותר נזק מתועלת עבורה ועבורו. אני לא מצפה ממורים למתמטיקה לדעת את "היסודות" בע"פ, אבל אני כן מצפה שידעו לגגל או לפחות להבין שגאומטריה אוקלידית היא כמעט תחום מת ושאין בו בעיות "פתוחות" טהורות.

שנית, העיתונות החוקרת. ישראל היום, גלי צה"ל, ערוץ 10. לאף אחד אין שם עורך מדעי שירגיע את הרוחות ויצנן את ההתלהבות? יש מספיק ילדים מוכשרים בישראל שעושים דברים הרבה יותר יוצאי דופן. למעשה, בכל סמסטר יוצא לי ללמד כמה תלמידי כיתה י'-י"א במסגרת עבודתי באוניברסיטה הפתוחה והדרישות שאנחנו מציבים בפניהם הרבה יותר גבוהות מהנדרש בהוכחת המשפט. אבל אף אחד לא מחכה להם ביציאה מחדר המבחן עם מצלמה לראיינם על עוד מבחן מוצלח באלגברה לינארית, לא? ובכלל – למה עורך לשוני יש, מישהו שמטפל בפוטושופ בתמונות יש, אבל נראה שכל גופי התקשורת בארץ מתעקשים לחסוך דווקא על עורך מדעי. זה כאילו שהם מנסים בכוח לפשל בכל כתבה שעוסקת במדע.

שלישית – אין למעשה שלישית, אבל זה הסתדר לי יותר טוב רטורית עם השם של ה"משפט" ובכלל, לשחרר סטודנטים לפני תום השיעור תמיד משפר את אהבתם אליי, אז למה לא, משוחררים.

 

הפרחים לבנצי

בשנים האחרונות נדמה שהשמאל הולך ונעלם מהמפה הפוליטית. הימין יציב וחזק בשלטון, העמדות השמאלניות נתפסות כ"סהרוריות", הטוקבקים מרושעים ובאופן כללי, נראה שהחיים לא משהו למי שעדיין מגדיר את עצמו שמאלני או חס ושלום – מצביע מרצ. כתבתי על ההידרדרות במעמד השמאל כבר בעבר וכמו אז גם הפוסט הקרוב הוא פרי (בוסרי) ששייך לקורס אחר שאני לומד בתואר בדמוקרטיה. האם הכל אבוד לתומכי השמאל ואנחנו בדרך לחמישים שנות שלטון ימין? מסופקני ותודה לימין שמחזיר את השמאל לחיים.

אחד המודלים הבסיסיים שמסביר איך אנשים מצביעים הוא המודל של דאונס (Downs 1957) שמתאר מודל מרחבי של הצבעה הדומה מאוד למודל הכלכלי שפיתח הוטלינג (Hotelling) אי שם ב-1929. הוטלינג דן במצב היפוטי בו ברחוב ארוך מאוד שני בעלי גלידריה מעוניינים לפתוח, ובכן, גלידריה. בהנחה שהגלידה היא זהה בשני בתי העסק והמחיר הוא אותו מחיר, השיקול היחיד של כל צרכן הוא המרחק לבית העסק – עדיף ללכת לגלידה הקרובה מאשר לרחוקה יותר (אם כי מבחינה קלורית, אולי דווקא להפך). כך או אחרת, יעדיפו הגלידריות לפתוח את העסק בדיוק במרכז הרחוב. במקרה כזה המרחק אל שתי הגלידריות הוא זהה, לצרכנים אין העדפה ובקירוב טוב מחצית מהלקוחות יגיעו לכל בית עסק. כל סטייה תיענש בחומרה. נניח כעת כי אחת מהגלידריות היא אכן באמצע הרחוב ואילו הגלידריה השניה לא רחוקה ממנה, אבל ממוקמת 10 בתים מימינה. במקרה כזה, כל התושבים הגרים משמאל לגלידריה הראשונה יגיעו אליה וגם כל אלו שנמצאים מימינה וקרובים יותר אליה מאשר אל הגלידריה הימנית. במצב כזה נתח השוק של הגלידריה שבאמצע הרחוב יהיה 50%+חמישה בתים ואילו נתח השוק של הגלידריה שמימין יהיה 50% פחות חמישה בתים. הסטייה מנקודת המרכז גרמה להפסד של חמישה בתים מלאים בלקוחות עם הרבה כסף ותאבה לגלידה.

באופן דומה מתנהגים גם מצביעים ומפלגות. אם ניתן לכמת את הדעות הפוליטיות של המצביעים והמפלגות, כל מצביע ייטה להצביע למפלגה הקרובה ביותר אליו מבחינה מספרית. מצביע עם דעה פוליטית 5.5 יעדיף להצביע למפלגה שהדעה שלה היא 6 ולא 4 כי 6 קרוב יותר אליו. לכן כאשר עומדות לבחירה שתי מפלגות הן מנסות לנוע כמה שיותר לכיוון המרכז. ממילא כל השמאלנים יצביעו למפלגה הקצת יותר שמאלנית והימנים למפלגה הקצת יותר ימנית ולכן הקרב האמיתי הוא על המצביעים במרכז שעוד יכולים לשנות את דעתם וקרובים במידה דומה לשתי המפלגות.

בפועל, כמובן, המצב מורכב יותר. לא באמת ניתן לכמת את הדעה הפוליטית למספר אחד אלא יש לשכן את הדעה הפוליטית במרחב עשיר יותר עם צירים רבים יותר (לדוגמא – שלום, כלכלה, דת, חברה, זכויות להט"ב וכו' וכו') וגם לשקלל את יחס ההעדפות של המצביעים בהתאם לחשיבות של כל ציר בעיניהם. הטכניקה נשמעת מסובכת אבל קונספטואלית אין הבדל בין המודל החד מימדי של הוטלינג למודל עשיר יותר שאולי מתאר את המציאות בצורה טובה יותר וממילא בישראל הדיכוטומיה היא יחסית ברורה.

 

המצב מתחיל להסתבכך כאשר מוסיפים למשוואה עוד כמה גלידריות. נניח שלרחוב מגיע יזם נוסף ומעוניין לפתוח עוד גלידריה. אם גם הוא ילך למרכז הרחוב, שלושת הגלידריות יתחלקו באופן שווה בלקוחות וכל אחד יקבל שליש מהם. אבל היזם שם לב שאם יסטה בניין אחד ימינה ממרכז הרחוב, הוא יהיה קרוב יותר ל-50% מהלקוחות ולכן יוכל בכך להגדיל את נתח השוק שלו ל-50% ולתת לשתי הגלידריות להתחרות על ה50% הנותרים. אלא שגם הם לא פריירים וברגע שהיזם יפתח את העסק שלו, כל אחד מבעלי העסק הקיימים גם ירצה לעבור מיקום ומה שנראה יהיה מצב דינמי אינסופי. לא משנה היכן נמצאים שני העסקים האחרים, לשלישי תמיד יהיה מקום בו הוא יכול לשפר את מצבו והם אף פעם לא יגיעו לשכירות ארוכת טווח…

מצב זה קורה לנגד עינינו במערכת הפוליטית כיום. ההיחלשות של השמאל בשנים האחרונות הובילה להיווצרות מפלגות מרכז חזקות יותר ובמקביל לתנועה שמאלה של מפלגת הליכוד, שמנסה לקרוץ גם לקהל ממורכז יותר (והוא בתורו נע שמאלה ונוגס בקהל השמאלני יותר). אלא שהתנועה ימינה הותירה את אגף ימין חשוף ובתגובה החלו לצוץ ארגוני ימין קיצוניים ומפלגות ימין קיצוני. אמנם ארגונים אלו מצויים בשוליים, אבל המרחק הגדול מהליכוד איפשר להם להשיג מספיק תמיכה מהצד הימני קיצוני של הקשת הפוליטית בכדי לוודא שהיווצרותם תהיה רווחית. בתגובה, הליכוד נדרש להיימין כדי לא לאבד את בסיס כוחו בימין (ע"ע חוטובלי, פייגלין, מירי רגב וכו') ויצר מרחב מחודש לשמאל לצמוח. כל התהליך הזה התפרש על פני כמה שנים אבל כבר עכשיו נראים ניצנים ראשונים שלו, כשהגידול בתמיכה בשמאל כמעט והביא להחלפת השלטון בבחירות האחרונות.

עדיין לא משוכנעים? ריכזתי למענכם את התשובות לשאלה "כיצד אתה מגדיר את עצמך" בסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים 2012-2015 (לפני זה סקלת התשובות הייתה אחרת). האפשרויות הן ימין, ימין מתון, מרכז, שמאל מתון ושמאל. לצד ריכוז התשובות סכמתי גם את כלל אלו שמגדירים עצמם כימין (מתון או "רגיל") ושמאל (מתון או "רגיל"). בסה"כ, שיעור האנשים שמגדירים את עצמם כשמאל נמצאת במגמת עליה בעוד ששיעור האנשים שמגדירים את עצמם כימין בירידה (אם כי אבסולוטית הימנים עדיין רבים יותר ממחנה השמאל והמרכז גם יחד).12

אני צופה שהמגמה הזו תימשך וככל שהבנצי גופשטיינים וה"צל"ים למיניהם יתחזקו, כך גם הליכוד יימשך יותר ימינה והשמאל (או המרכז) יוכלו לעוט על השלל. אם אכן זה יקרה, כדאי שהממשלה החדשה תזכור למי צריך לשלוח את הפרחים והתודות. האם זה אכן יקרה? לעתיד פתרונים.

לחם או שעשועים?

הפוסט של מארק צוקרברג (כצפוי) קיבל חשיפה נרחבת ברשתות והידיעה על השימוש בלוויין "עמוס-6" כדי לספק פייסבוק לאפריקה הופיעה בכל אתרי החדשות. חלק גדול מהתגובות והטוקבקים עסקו בשאלה אחת: האם זה לא מיותר לספק אינטרנט למדינות בהן אין מים זורמים, חשמל ומזון? לא עדיף לספק מזון ותרופות לכפרים הנידחים במקום לתת להם את האפשרות להתחבר לפייסבוק? במקום לעבור מגיב-מגיב ולהסביר לו למה הוא טועה, החלטתי לנצל את הבמה הזו בכדי להסביר בבת אחת לכולם למה אפריקה צריכה אינטרנט. הבעיה היא שנתקלתי גם באופוזיציה מבית שכן גם אישתי לא נלהבת מרעיון האינטרנט החללי באפריקה. במקום מונולוג ארוך ומייגע פרי עטי בלבד, אני מזמין אתם לקרוא את שני הצדדים של המטבע – אני בעד ואשתי נגד.

בעדבעד

במה מותר האדם מהבהמה? מה מבדיל אותנו מיתר החיות? אחת התכונות הייחודיות של המין האנושי היא יכולת התקשורת היעילה והמדויקת. בניגוד לשאר החיות, האדם מסוגל להביע את עצמו בצורה מדויקת, לייצר מבנים חברתיים גדולים, לארגן את פעילותם בסינרגיה ולשמר ידע. זה מה שהופך כל עידן למוצלח יותר מקודמיו וכל שנה היא שנה בה הידע האנושי לגביי העולם גדל עוד ועוד. כיום, רוב רובו של הידע האנושי נמצא לא רחוק מאיתנו, אי שם במרחבי המרשתת. הושט הסמארטפון וגע בהם.

נכון, זה לא יקרה מיידית. אדם רעב לא יתנחם בלייקים בפייסבוק ושיתופים לא עוזרים בריפוי ממלריה. אבל את השיטה השניה כבר ניסינו. האם רואנה, סומליה וסודן הפכו למדינות משגשגות בזכות כל משלחות האו"ם והצלב האדום שביקרו בהן? התשובה היא לא. לספק את הצרכים המיידים של תושבי אפריקה אולי יתן להם דגים, אבל לא חכות. זה יאפשר לדור הנוכחי להמשיך ולשרוד ולגדל דור חדש של אפריקאים נזקקים ומנוצלים. במקום זאת, הגיע הזמן לעשות מהפכה. לחלק לאפריקאים חכות. דור המדבר יסבול את המחיר אבל הדור הבא יהיה משכיל יותר ומתקדם יותר. חקלאים יוכלו לתכנן את הזריעה והקציר לפי תחזיות מזג אוויר מדויקות יותר ולהשתמש בטכנולוגיות מתקדמות יותר של חממות, טפטפות, הדברה ועוד. ילדים ילמדו לקרוא ויוכלו לחפש את מזלם גם מחוץ לשדה המשפחתי. אנשים חולים לא יאלצו לסבול בשקט אלא יוכלו להתחבר בשיחת סקייפ לרופא ולדון איתו במצבם.  בני נוער ילמדו על הסקס המוגן ואולי מגפת האיידס תפסיק להתפשט. אלו רק חלק מהיתרונות שיכולים להיות לאינטרנט וניתן להמשיך ולהפליג ככה כל היום.

במקרה הגרוע ביותר, תוכלו להעלות סלפי מכל מקום בספארי האפריקאי וזה חשוב לא פחות.

נגדנגד

כן, רק הסלפי יצילנו…

אז צוקרברג הכריז שהוא רוצה להשתלט על העולם. סליחה, לאחד ולרשת את כל דרי העולם. אם ננתח את הרציונל, האם באמת נגיע למסקנה שמדובר באלטרואיזם? ברצון לפתור את בעיות העולם השלישי? לא. מאחורי כל הדיבורים היפים, הרצון לפרוץ גבולות ולהשיג את הבלתי אפשרי מעורבים גם חמדנות, רצון להשתלט על עוד נתח שוק, למכור שטח פרסום נוסף, להגדיל את המניה ולעמוד ביעדים פיננסיים. זה גם מה שהוא בטח מוכר לספונסרים של הפרויקט – עוד מיליארד סינים לאוסף הקהל השבוי.

נכון, אנחנו אכן נבדלים מהבהמה בשכלנו ובפייסבוקנו, אבל מה לזה ולאנשים מזי רעב בצדו השני של העולם? הסיבה העיקרית לעליבות חייהם היא לא היעדר הגישה לאפליקציית Doulingo, אלא המלחמות, השלטונות המושחתים, קרטלי הסמים ומלחמות הדת. מישהו באמת משלה את עצמו שאם אנו, החלק היותר משכיל של העולם, מכלים את זמננו בפורנו, קליק בייטים ב-NRG ומשחקי קנדי קראש, אנשים עניים מאיתנו ובעלי השכלה נמוכה בהרבה ינצלו את המשאב לצריכים נעלים ויפים יותר כמו הרחבת הדעת? אין תחליף להנחיה אנושית – בתי הספר צריכים להבנות ומורים צריכים ללמד, אחרת הנגישות לא תהיה שווה דבר.

צריך להודות בכך, עם הטוב שהאינטרנט מביא עמו – נגישות לידע אינסופי, שיתוף מידע, גלובליזציה – בסוף כולנו שבויים ומכורים, בוהים בסרטונים של חתלתולים, בעוד הניכור מתגבר, הקהילה נעלמת וילדנו משמינים. זה באמת מה שאנחנו רוצים לקדם?

שים גם 1000 מגה, כבל לווייני יש לך?

התזמון לא יכל היה להיות טוב יותר: יומיים לפני הכנס ויום אחרי פוסט המבוא, יצא מארק צוקרברג בהכרזה דרמטית בדף הפייסבוק שלו על פיתוח מערכת תקשורת לוויינית לאספקת אינטרנט, בין היתר באמצעות הלוויין הישראלי עמוס-6 שישוגר בשנת 2016. בכדי להוסיף למוצלחות של ההודעה של מארק, אזכיר לכם כי נושא התקשורת הלוויינית הוא אחד מנושאי הכנס והח"מ הוא אחד החברים בקבוצה זו, כך שהפוסט של מארק צוקרברג הוא בבחינת הזמנה להתפרץ לדלת פתוחה ולכתוב על כך.

בעודנו מסותבבים בישראל קשה לפספס את הטלפונים הסלולריים ואת התפוצה של האינטרנט. כולם הולכים שפופים ומביטים בעולם הוירטואלי, מזמינים מוצרים בלחיצת כפתור מצידו השני של העולם, מחפשים דייטים, סוחרים במניות, פונים למשרדי הממשלה, מנהלים תכתובות עם כל החברים והעמיתים לעבודה ובאופן כללי – נראה שהאינטרנט שולט בהכל וקשה לנו לדמיין עולם בלי אינטרנט או את חיינו בלעדיו. אפילו ילדים בני 5-6 כבר מתחילים לקבל טלפונים חכמים ולשחק במחשב ונראה שכל העולם מחובר לאינטרנט, אבל זהו רק מצג שווא הנובע מכך שאנחנו חיים במדינת עולם ראשון מוצלחת למדי. בפועל, רק כשליש מאוכלוסיית העולם מחוברת לאינטרנט. שני השלישים האחרים נמצאים מאחור. הם אינם שותפים מלאים ברכבת הקידמה ומפספסים חלק גדול מהידע האנושי והתועלת שהאינטרנט יכול לספק.

הניתוק מהאינטרנט נובע ממספר סיבות עיקריות. ראשית, לא לכולם יש אוריינות טכנולוגית מספקת בשביל להשתמש באינטרנט. בין אם מדובר באוכלוסיה מפגרת טכנולוגית שאינה מיודדת עם מחשבים או באוכלוסיה אנאלפבתית שצריכה לעשות כברת דרך מסוימת לפני שתתחיל בכלל להתמודד עם הטכנולוגיה. שנית, מדובר על טכנולוגיה יקרה. מחשב או טלפון, תוכנות, חיבור לאינטרנט, ספק וכו' עולים הרבה כסף שאין. שלישית, יש מחסור במוטיבציה. בהרבה מקרים האוכלוסיה שמנותקת מהאינטרנט לא יודעת מה תוכל להרוויח מכך או שאין מספיק עניין בלהתחבר. אם רוב התושבים באזור לא מחוברים אז אין סיבה לגלוש בפייסבוק, למשל, כי החברים לא שם. אם אין מספיק תוכן בשפה המקומית או שרלוונטי לאכולוסיה המקומית, שוב אין טעם להתחבר לרשת. רביעית, וזו הזווית אותה נתקוף, היא התשתית.

במפה הבאה, הלקוחה ממאמר של צוקרברג משנת 2014 מוצגת הפרישה של האינטרנט ברחבי העולם:

Untitled

באירופה, צפון אמריקה ומדינות מפותחות המצב מצויין, אבל אזורים נרחבים באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית המצב בכי רע והתשתית רעועה או לא קיימת כלל. זה לא כלכלי לחבר כל כפר נידח לאינטרנט באמצעות כבלים או לרשת אזורים נרחבים עם צפיפות אוכלוסין נמוכה באנטנות סלולריות. אזורים מבודדים אלו נשארים מנותקים מהעולם ללא יכולת גישה לאינטרנט וללא תמריצים להתקדם טכנולוגית בכדי שיוכלו לגשת לאינטרנט.

בעיה זו זוהתה כבר לפני מספר שנים וחברות רבות, במיוחד כאלו העוסקות באינטרנט החלו לעסוק בחיפוש אחר פתרונות ויצירת תשתית לחיבור נקודות מבודדות על פני הגלובוס לאינטרנט. באופן טבעי, אמצעים קרקעיים אינם יעילים ויקרים מאוד ולכן את הפתרונות החברות החלו לחפש באוויר ובחלל. הפתרון הסטנדטי הוא שימוש בלווייני תקשורת. לוויינים אלו מקיפים את כדור הארץ באותה מהירות בו הוא מסתובב סביב עצמו ולכן נראה שהם כל הזמן באותו מקום בשמיים. קל להפנות אליהם את האנטנה והם זמינים כל הזמן (בדיוק כמו "yes" – מכוונים את האנטנה פעם אחת ורואים טלוויזיה כל הזמן). החסרון הוא שהם מאוד רחוקים. לווייני תקשורת נמצאים בגובה של 36,000 ק"מ מעל פני כדור הארץ. האות המגיע מהם הוא חלש ולכן נדרשת אנטנה גדולה ומשדר חזק בכדי לתקשר איתם. בנוסף, לוקח לגלי הרדיו כחצי שניה לעשות את הסיבוב מחשב-לוויין-שרת אינטרנט-לוויין-מחשב ולכן יהיה lag ניכר בתקשורת.

אפשרות נוספת היא צי של לווייני נמוכים. לוויינים אלו טסים בגובה יחסית נמוך של מאות עד כאלף ק"מ מעל כדור הארץ. בזכות גובהם הנמוך האות שלהם חזק וה-lag נמוך בהרבה, אבל יש להם חסרונות אחרים. לוויינים אלו לא מסונכרנים עם כדור הארץ במהירות ההקפה ולכן אינם יכולים להישאר מעל נקודה אחת בשמים. במקום זאת הם כל העת "זורחים" ו"שוקעים" ולכן נדרש צי של לוויינים כך שבכל רגע שלוויין אחד שוקע חברו יזרח וימשיך לספק שירותי תקשורת. תנועה זו גם מצריכה אנטנות מסורבלות יותר המסוגלות לעקוב אחרי הלוויין הנע בשמיים.

אם ננמיך טוס עוד יותר, נחזור לאטמוספירה ונקבל שני פתרונות די מעניינים. כבר מספר שנים פייסבוק עובדת על צי של כטב"מים המבוססים על אנרגיה סולארית שיטוסו בגובה רב מעל אזורי היעד ויספקו להם שירותי תקשורת. כטב"מים אלו יהיו מסוגלים לשהות שנים בטיסה וצפויים להיות זולים בהרבה מהחלופה הלוויינית. בנוסף, במקרה של קלקול או תקלה ניתן להנחיתם, לתקן את הדרוש תיקון ולשלחם לדרכם שנית – מה שמאוד מוזיל את עלויות התחזוקה, בניגוד ללוויינים שהם בבחינת "שגר ושכח" (או לפחות "שגר והוא יישרף באטמוספרה כשיפסיק לעבוד").

גוגל בחרה בפתרון אחר והשיקה את פרויקט Loon: צי של בלונים סטרטוספריים המשייטים בגובה רב ומספקים שירותי תקשורת. הרעיון מאוד דומה לצי המזל"טים של פייסבוק אלא שכאן הבלונים נטולי מערכת הנעה והם מתבססים על זרמי אוויר באטמוספרה. בגבהים שונים יש רוחות קבועות בכיוונים שונים ועל ידי שינוי גובה הבלון ניתן לתפוס טרמפ על משב הרוח הרצוי ולהגיע לנקודה הרצויה. המטרה של גוגל היא שהבלונים יסחפו באטמוספירה בצורה מבוקרת כך שמעל כל מקום תמיד יהיה בלון. על הדרך מתכננים אנשי גוגל לצ'פר את חוקרי האטמוספרה עם שלל נתונים שהם יאספו במהלך הטיסות.

ההכרזה האחרונה של מארק צוקרברג, על השימוש בעמוס 6 והשיגור המתוכנן שלו ב-2016 לצורך אספקת אינטרנט לאפריקה מלמדת שכצפוי, אף אחד מהפתרונות הטכנולוגיים שהוזכרו לא מספיק לבדו. על ידי שילוב של מספר פתרונות (למשל – כטב"מים לכיסוי שטח וממסור המידע דרך לווייני תקשורת) ניתן להנות מהיתרונות של כל הטכנולוגיות ולספק פתרון הרבה יותר בשל טכנולוגי ואיכותי. היא מלמדת דבר חשוב לא פחות ואולי אף יותר – שהפרויקטים ממשיכים להתגלגל, הפיתוחים רצים קדימה ואנחנו בדרך לקראת התקופה שבה באמת העולם יהיה כפר גלובלי קטן.

הייתי יכול לסיים את הפוסט כאן או לחילופין, להתחיל להסביר עוד על היתרונות של האינטרנט וכמה טוב יהיה באפריקה כשיהיה אינטרנט. אלך בדרך הביניים ואציע לכם את הסרטון של פרוייקט Loon שמסביר את היתרונות שהעולם השלישי יזכה מחיבור לאינטרנט, רק במקום במלל אינסופי – באמצעות אנימציה חביבה:

חוק ההסדרים – בגדול, באשמתנו.

מבוסס על עבודה שהוגשה בקורס סוגיות במדיניות ציבורית שהיא בתורה מבוססת על מאמר של אסף מיידני, "יזמים פוליטיים והון אלקטורלי".

בשנות ה-80' של המאה הקודמת ישראל עברה שינוי מבני נרחב והפכה ממדינה ריכוזית למדינה רגולטורית, על ידי הפרטה ומיקור חוץ של שירותים ותעשיות שונות. במקביל, פקד את ישראל משבר כלכלי קשה ונדרשה תוכנית חירום כלכלית ליצירת יציבות במשק. על הרקע הזה נחקק חוק ההסדרים במטרה לאפשר לממשלה לקדם את מדיניותה הכלכלית בצורה אפקטיבית ויעילה, תוך קיצור הליכים, עקיפת ועדות בכנסת והקפאה או שינוי של חוקים בלי להזדקק לתמיכת הממשלה.

לעומת חוקים רגילים, העוסקים בנושא יחיד ומובאים לדיון בועדת הכנסת הרלוונטית, חוק ההסדרים עוסק בנושאים רבים ונידון רק בועדת הכספים. החוק מכיל את הדרכים בהם ייושמו חוקים שונים שחוקקו בכנסת ובכך הוא מאפשר לממשלה להתעלם מחוקים שאינם עולים בקנה אחד עם מדיניותה הכלכלית.

כך למשל, בשנת 1988 הממשלה רצתה להגביל את קצבאות הילדים למשפחות עם הכנסה גבוהה והעלתה את ההצעה במסגרת חוק ההסדרים, שנידון בועדת הכספים, במקום בחוק רגיל ובכך עקפה את ועדת העבודה והרווחה שעוסקת בנושאים אלו בדרך כלל. יתרה מכך, בשנת 1998 הכנסת אישרה את חוק הדיור הציבורי ברוב קולות אך הממשלה החליטה, במסגרת חוק ההסדרים, להקפיא את החוק ולהוסיף לו סעיף שלא אושר על ידי הכנסת.

מאחר וחוק ההסדרים מובא כמיקשה אחד והוא מצורף לתקציב המדינה, מובטחת משמעת קואליציונית בעת ההצבעה על החוק גם אם חלק מחברי הקואליציה מתנגדים לסעיפים בו, שכן אי אישור תקציב המדינה הוא אחד התנאים לפיזור הממשלה ובחירות חדשות. בהתאם לכך, חוק ההסדרים מהווה קיצור דרך לחקיקת חוקים בכנסת והוצאת מדיניות הממשלה אל הפועל.

חוק ההסדרים אינו תופעה ייחודית לישראל. חוקים דומים במדינות נוספות דוגמת ארה"ב, קנדה, ספרד, איטליה, אוסטריה וצרפת. לעומת זאת, במדינות אחרות לא ניתן לחוקק חוק כזה כלל. בבריטניה, לדוגמא, לא ניתן לדון בתקציב המכיל תיקוני חקיקה שלא נחקקו באופן רגיל בפרלמנט.

ישנם שני תנאים הכרחיים לכך שבמדינה מסוימת יחוקק חוק בדומה לחוק ההסדרים. תנאים אלו הם חוסר משילות ותרבות פוליטית מאפשרת. שני התנאים מתקיימים בישראל.

מצב חוסר המשילות התפתח לאורך שנות ה-70' וה-80', עקב מתיחות שנוצרה בין הציבור לבין הממשלה, ושיאו בשנת 1996 כאשר השסעים בחברה הובילו לפיצול גדול של מפלגות בכנסת וכתוצאה מכך לירידת כוחה ולחיזוק כוחו של ראש הממשלה במקביל (בין היתר, עקב הבחירה הישירה לראשות הממשלה). הכנסת איבדה את המנדט מהציבור לפעול ולחוקק חוקים והכוח עבר לממשלה ולקבוצות עניין חזקות שיכלו להשפיע על החלטותיה.

במקביל, קיימת בישראל תרבות פוליטית של עקיפת חוקים שכן הדרך היחידה להשפיע במקרים מסוימים היא על ידי ביצוע פעולות והצבת עובדות בשטח ולא על ידי התהליך הרגיל של חקיקה. כך למשל, בימי המנדט הבריטי עיקר ההתיישבות בארץ התבסס על העפלה לא חוקית למדינה ולהבדיל, מפעל ההתנחלויות החל בניגוד לחוק תוך עצימת עין מצד הרשויות והלבנה בדיעבד של ישובים. תרבות כזו מקבלת בהבנה חוק דוגמת חוק ההסדרים העוקף חוקים קיימים.

בנוסף לתנאים אלו יש לציין כי אווירת המשבר הכלכלי שהייתה בארץ בשנות ה-80' איפשרה את לידתו של חוק זה כאמצעי הנדרש בשעת חירום כלכלית.

במרוצת השנים הפך חוק ההסדרים לכלי המאפשר לפוליטיקאים לגרוף הון פוליטי תוך שימוש בו. ראש הממשלה ושר האוצר משתמשים בו על מנת להוציא את מדיניותם אל הפועל תוך הקטנה משמעותית בהתנגדות הצפויה ביחס לתהליכי חקיקה רגילים ובכך מגדילים את השפעתם. קבוצות לחץ ומפלגות שונות משתמשות בחוק ההסדרים לצורך השגת תקציבים נוספים למגזרים המיוצגים על ידם. פקידי האוצר הפכו את חוק ההסדרים לכלי ניהולי המאפשר לעשות שינויים מבניים וארגוניים במשק בהתאם לצרכים הכלכליים ותוך כפיית רפורמות על משרדי ממשלה אחרים או קיצוץ בתקציביהם.

כיום חוק ההסדרים הפך לכלי ליצירת רווח פוליטי על ידי פוליטיקאים המשתמשים בו בעת העברת התקציב למימוש המדיניות שלהם וגריפת ההון הפוליטי הנלווה למימושה וכן על מנת לעקוף ועדות וסמכויות ולחוקק חוקים בהליכים מקוצרים מבלי שיתעורר בהם דיון אמיתי ומבלי שתהיה להם התנגדות עזה.