בניגוד לגדיאל, אני הצלחתי איכשהו לחמוק מפרסומת הפייסבוק של "מיקסומיה – תורת הטבע השלמה" אבל באדיבותו נחשפתי אל אותה התורה בכל זאת. בקצרה – "מיקסומיה" היא תורה שפותחה על ידי יוסף זמירי ומוצגת באתר הבא. תמציתה (ההדגשות במקור):

מיקסומיה חודרת לבסיס חוקי הטבע, שעד עתה איש לא הצליח להוכיח קיומם, וחושפת את הסוד הגדול והמדהים של הטבע: חלקיקי Z₀ הקטנים ביותר בטבע מתנהגים בקפיצות קוונטיות ללא זמן וללא רציפות תנועה, והם בעלי אינטליגנציה מנהלת (אמ"נ) עם יסוד נפשי ומחשבתי. כלומר הטבע הדומם, שנחשב לחסר חיים, הוא אורגניזם חי בעל מטרה וממנו הוקם באופן עצמאי כל הטבע כולל האדם.

שאר האתר מוקדש להוכחות על גבי הוכחות של הטענות הללו, שעיקרן שהזמן לא קיים בטבע, אין רציפות בטבע, לטבע יש איזשהו אינטלגנציה שמסנכרנת את פעולתו במטרה למקסמם את "הרווחה" או משהו כזה ולכן כל מדען שאי פעם הילך על הפלנטות טעה כי הוא הניח טענות שמופרכות על ידי מיקסומיה מהיסוד כמו רציפות.

ביסוד המתמטי הרעוע של מיקסומיה טיפל יפה גדיאל בבלוגו ולכן ארשה לעצמי לחבוש את כובע הפיזיקאי ולתקוף את הבעיה מההיבט הפיזיקלי שלה. יותר מזה – נניח שהמתמטיקה נכונה כולה והכל בסדר. מבחינה פיזיקלית, המתמטיקה היא כלי בו משתמשים בשביל לנסח את החוקים הפיזיקליים. אם הכלים המתמטיים לא מספיקים, ממציאים אותם. כך עשו פעמים רבות בעבר (למשל, המצאת החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי נדרשה כדי להגדיר מהירות) ונניח שזה גם מה שעושה יוסף זמירי כאן. גם אם כל המתמטיקה נכונה והכל בסדר – הבעיה עם מיקסומיה היא בעיה אחרת.

היא לא ניתנת להפרכה.

לראיה –  איפשהו בעמוד 5 של ההוכחה שלו כותב זמירי (ההדגשות במקור):

מכאן שתורת מיקסומיה מוכיחה בוודאות ללא שום אפשרות להפרכה (ולא מניחה כלום) כי הנחת רציפות הטבע שגויה, בשורש.

נתחיל מהסוגריים – אי אפשר לא להניח כלום. אין דרך לתאר משהו בלי להניח שמשהו מתקיים (אקסיומה) או להגדיר משהו באמצעות משהו אחר. אפילו השפה שלנו לא מוגדרת היטב – אם תקחו את המילון, תפתחו במילה אקראית ואז תחפשו את המילים שמגדירות אותה במילון שוב ושוב, מהר מאוד תגיעו להפניות מעגליות: א' מוגדר באמצעות ב', ב' מוגדר באמצעות א'. אין דרך להגדיר את כל המילים בעברית "בלי להניח כלום" אז בוודאי שאי אפשר לתאר את הטבע בלי להניח כלום.

אבל הבעיה העיקרית היא כאמור – חוסר היכולת להפריך את מיקסומיה. אחד הרעיונות המובילים בפיזיקה (ובמדעי הטבע בכלל) הוא עקרון ההפרכה של פופר. לפי עקרון זה, לא מספיק שהתורה "נכונה" במובן שהיא יודעת להסביר את כל התצפיות שנצפו עד כה אלא היא צריכה להכיל מרכיב "ניבויי". היא צריכה לדעת לחשב תוצאות נוספות של ניסויים שטרם נעשו ועל פיהם ניתן לבדוק את תקפותה. אם הניסוי יצליח – כנראה שעלינו פה על משהו. אם הניסוי לא יראה את התוצאה המצופה – חוזרים לשולחן השרטוטים ומתחילים מההתחלה.

קחו למשל את תאוריית הכבידה הניוטונית הבסיסית – דברים נמשכים כלפי מטה בלי קשר למסתם, ונופלים בתאוצה קבועה כלפי מרכז כדור הארץ. קל מאוד להפריך את התאוריה: כל מה שצריך זה למדוד חפץ נופל בתאוצה לא קבועה או חפץ שנותר מרחף באוויר במקום ליפול לקרקע. למרות אלפי שנות ניסויים (כולל ניסויים ביתיים שאתם עושים מספר פעמים ביום…) עדיין לא נצפה אף חפץ שנותר לרחף בחלל החדר, בלי שיהיה לכך הסבר אחר (למשל – השפעת התנגדות האוויר וכוח עילוי).

מיקסומיה נעדרת תכונה זו. לא רק שהיא לא מכילה מרכיב הניתן להפרכה, היא גם לא מכילה מרכיב הניתן להוכחה! אין אף מילה באתר שנותנת הסבר או דרך לחשב אף תופעת טבע שאנחנו רואים כיום. בתור תורה המתיימרת להיות "תורת הטבע השלמה" היא צריכה להכיל הסברים לכל תופעות הטבע. אבל יוק. אין שם כלום. לא הסברים, לא חישובים, לא ניבויים. רק נפנופי ידיים נמרצים וביניהם "מש"ל".

מיקסומיה מזכירה תורה אחרת שאינה ניתנת להפרכה – אלוהים. אם תשאלו מאמין, איזה ניסוי יגרום לו להפסיק להאמין באלוהים – תגלו שאין כזה. אין שום דבר שיכול לקרות שיגרום למישהו שמאמין באלוהים להפסיק להאמין בו. אפילו הביאה השנייה של ישו, כולל מריה וכל החגיגה, יכולה להיות מתורצת על ידי היהודי המאמין כ"אלוהים בוחן את אמונתנו". לפיכך, האמונה באלוהים לא רק שאינה תוצר של המציאות, היא זרה למציאות לחלוטין ובלתי תלויה בה. כדי להפריך את קיומו של אל כלשהו צריך לנקוט בשיטה היחידה שהוכחה עד כה כיעילה – טבח של כל המאמינים בו או המרת דתם. כך נעלמו להם זאוס ות'ור מרחבי כדור הארץ והוחלפו ביהוה, ישו ואללה.

אי קיומו של אלוהים, אגב, ניתן להפרכה בקלות. הגיוני, אם כך, שנטל ההוכחה יעבור לצד המאמינים – עליהם להתפלל מספיק חזק בכדי לגרום לאלוהים להופיע ולשכנע את כולנו בקיומו. עד אז – שיתנו לחיות.

נסיים עם אנקדוטה קצרה על ניסיונות הפרכה. ב-1914 יצא החוקר הגרמני ארווין פינלי-פריינדליך לרוסיה בכדי לאושש את תורת היחסות של איינשטיין. מטרתו הייתה להביט על מיקום הכוכבים בזמן ליקוי חמה ובכך להראות שהתאוריה של איינשטין, שקרני אור מושפעות מכבידה, נכונה. השורה האחרונה מצדיקה פוסט נרחב ולכן אין טעם להרחיב כאן על תורת היחסות והניבוי המוזכר. תחת זאת נדלג לסופו של הסיפור ונגלה כיצד נגמר הניסיון לאושש (או להפריך, תלוי מה ייצא בניסוי!) את תורתו של איינשטיין.

בעוד ארווין מבלה ביערות רוסיה עם טלסקופ ומתכונן לליקוי החמה, פרצה מלחמת העולם הראשונה. ארווין הפך בין לילה מאסטרופיזיקאי באמצע ניסוי לגרמני בשטח האויב עם טלסקופ ענק. הוא נחשב כמרגל והושלך אחר כבוד לכלא הרוסי לשארית המלחמה. ממעמקי החפירות, לאף אחד לא היה עניין לצפות בליקוי של שנת 1914 וגם לא בזה של 1916 וההוכחה הסופית לתורת היחסות נאלצה להמתין עד לשנת 1919, אז יצא אדינגטון לאפריקה לצפות בליקוי החמה.