בשנים האחרונות נדמה שהשמאל הולך ונעלם מהמפה הפוליטית. הימין יציב וחזק בשלטון, העמדות השמאלניות נתפסות כ"סהרוריות", הטוקבקים מרושעים ובאופן כללי, נראה שהחיים לא משהו למי שעדיין מגדיר את עצמו שמאלני או חס ושלום – מצביע מרצ. כתבתי על ההידרדרות במעמד השמאל כבר בעבר וכמו אז גם הפוסט הקרוב הוא פרי (בוסרי) ששייך לקורס אחר שאני לומד בתואר בדמוקרטיה. האם הכל אבוד לתומכי השמאל ואנחנו בדרך לחמישים שנות שלטון ימין? מסופקני ותודה לימין שמחזיר את השמאל לחיים.

אחד המודלים הבסיסיים שמסביר איך אנשים מצביעים הוא המודל של דאונס (Downs 1957) שמתאר מודל מרחבי של הצבעה הדומה מאוד למודל הכלכלי שפיתח הוטלינג (Hotelling) אי שם ב-1929. הוטלינג דן במצב היפוטי בו ברחוב ארוך מאוד שני בעלי גלידריה מעוניינים לפתוח, ובכן, גלידריה. בהנחה שהגלידה היא זהה בשני בתי העסק והמחיר הוא אותו מחיר, השיקול היחיד של כל צרכן הוא המרחק לבית העסק – עדיף ללכת לגלידה הקרובה מאשר לרחוקה יותר (אם כי מבחינה קלורית, אולי דווקא להפך). כך או אחרת, יעדיפו הגלידריות לפתוח את העסק בדיוק במרכז הרחוב. במקרה כזה המרחק אל שתי הגלידריות הוא זהה, לצרכנים אין העדפה ובקירוב טוב מחצית מהלקוחות יגיעו לכל בית עסק. כל סטייה תיענש בחומרה. נניח כעת כי אחת מהגלידריות היא אכן באמצע הרחוב ואילו הגלידריה השניה לא רחוקה ממנה, אבל ממוקמת 10 בתים מימינה. במקרה כזה, כל התושבים הגרים משמאל לגלידריה הראשונה יגיעו אליה וגם כל אלו שנמצאים מימינה וקרובים יותר אליה מאשר אל הגלידריה הימנית. במצב כזה נתח השוק של הגלידריה שבאמצע הרחוב יהיה 50%+חמישה בתים ואילו נתח השוק של הגלידריה שמימין יהיה 50% פחות חמישה בתים. הסטייה מנקודת המרכז גרמה להפסד של חמישה בתים מלאים בלקוחות עם הרבה כסף ותאבה לגלידה.

באופן דומה מתנהגים גם מצביעים ומפלגות. אם ניתן לכמת את הדעות הפוליטיות של המצביעים והמפלגות, כל מצביע ייטה להצביע למפלגה הקרובה ביותר אליו מבחינה מספרית. מצביע עם דעה פוליטית 5.5 יעדיף להצביע למפלגה שהדעה שלה היא 6 ולא 4 כי 6 קרוב יותר אליו. לכן כאשר עומדות לבחירה שתי מפלגות הן מנסות לנוע כמה שיותר לכיוון המרכז. ממילא כל השמאלנים יצביעו למפלגה הקצת יותר שמאלנית והימנים למפלגה הקצת יותר ימנית ולכן הקרב האמיתי הוא על המצביעים במרכז שעוד יכולים לשנות את דעתם וקרובים במידה דומה לשתי המפלגות.

בפועל, כמובן, המצב מורכב יותר. לא באמת ניתן לכמת את הדעה הפוליטית למספר אחד אלא יש לשכן את הדעה הפוליטית במרחב עשיר יותר עם צירים רבים יותר (לדוגמא – שלום, כלכלה, דת, חברה, זכויות להט"ב וכו' וכו') וגם לשקלל את יחס ההעדפות של המצביעים בהתאם לחשיבות של כל ציר בעיניהם. הטכניקה נשמעת מסובכת אבל קונספטואלית אין הבדל בין המודל החד מימדי של הוטלינג למודל עשיר יותר שאולי מתאר את המציאות בצורה טובה יותר וממילא בישראל הדיכוטומיה היא יחסית ברורה.

המצב מתחיל להסתבכך כאשר מוסיפים למשוואה עוד כמה גלידריות. נניח שלרחוב מגיע יזם נוסף ומעוניין לפתוח עוד גלידריה. אם גם הוא ילך למרכז הרחוב, שלושת הגלידריות יתחלקו באופן שווה בלקוחות וכל אחד יקבל שליש מהם. אבל היזם שם לב שאם יסטה בניין אחד ימינה ממרכז הרחוב, הוא יהיה קרוב יותר ל-50% מהלקוחות ולכן יוכל בכך להגדיל את נתח השוק שלו ל-50% ולתת לשתי הגלידריות להתחרות על ה50% הנותרים. אלא שגם הם לא פריירים וברגע שהיזם יפתח את העסק שלו, כל אחד מבעלי העסק הקיימים גם ירצה לעבור מיקום ומה שנראה יהיה מצב דינמי אינסופי. לא משנה היכן נמצאים שני העסקים האחרים, לשלישי תמיד יהיה מקום בו הוא יכול לשפר את מצבו והם אף פעם לא יגיעו לשכירות ארוכת טווח…

מצב זה קורה לנגד עינינו במערכת הפוליטית כיום. ההיחלשות של השמאל בשנים האחרונות הובילה להיווצרות מפלגות מרכז חזקות יותר ובמקביל לתנועה שמאלה של מפלגת הליכוד, שמנסה לקרוץ גם לקהל ממורכז יותר (והוא בתורו נע שמאלה ונוגס בקהל השמאלני יותר). אלא שהתנועה ימינה הותירה את אגף ימין חשוף ובתגובה החלו לצוץ ארגוני ימין קיצוניים ומפלגות ימין קיצוני. אמנם ארגונים אלו מצויים בשוליים, אבל המרחק הגדול מהליכוד איפשר להם להשיג מספיק תמיכה מהצד הימני קיצוני של הקשת הפוליטית בכדי לוודא שהיווצרותם תהיה רווחית. בתגובה, הליכוד נדרש להיימין כדי לא לאבד את בסיס כוחו בימין (ע"ע חוטובלי, פייגלין, מירי רגב וכו') ויצר מרחב מחודש לשמאל לצמוח. כל התהליך הזה התפרש על פני כמה שנים אבל כבר עכשיו נראים ניצנים ראשונים שלו, כשהגידול בתמיכה בשמאל כמעט והביא להחלפת השלטון בבחירות האחרונות.

עדיין לא משוכנעים? ריכזתי למענכם את התשובות לשאלה "כיצד אתה מגדיר את עצמך" בסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים 2012-2015 (לפני זה סקלת התשובות הייתה אחרת). האפשרויות הן ימין, ימין מתון, מרכז, שמאל מתון ושמאל. לצד ריכוז התשובות סכמתי גם את כלל אלו שמגדירים עצמם כימין (מתון או "רגיל") ושמאל (מתון או "רגיל"). בסה"כ, שיעור האנשים שמגדירים את עצמם כשמאל נמצאת במגמת עליה בעוד ששיעור האנשים שמגדירים את עצמם כימין בירידה (אם כי אבסולוטית הימנים עדיין רבים יותר ממחנה השמאל והמרכז גם יחד).

אני צופה שהמגמה הזו תימשך וככל שהבנצי גופשטיינים וה"צל"ים למיניהם יתחזקו, כך גם הליכוד יימשך יותר ימינה והשמאל (או המרכז) יוכלו לעוט על השלל. אם אכן זה יקרה, כדאי שהממשלה החדשה תזכור למי צריך לשלוח את הפרחים והתודות. האם זה אכן יקרה? לעתיד פתרונים.

[תקציר הצעת מחקר בקורס "שיטות מחקר איכותניות", בדרך לתואר שני בדמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה. ככל הנראה לא תהפוך למחקר בסופו של דבר, אבל מטלת הסיום של הקורס היא כתיבת הצעת מחקר. הצעת המחקר הרחבה יותר כוללת ניסיון לבחון האם מבוצע מסע הסתה כנגד השמאל על ידי מפלגות הימין, על ידי בחינה והשוואה של תשדירי תעמולת בחירות בשנים הרלוונטיות.]

מבוא

כמדי בחירות, גם לקראת הבחירות לכנסת ה-20, שנערכו במרץ 2015, התמלאה הארץ בכרזות תעמולה של המפלגות המתחרות. בין הקמפיינים והסלוגנים השונים, בלטו בדמיונם הקמפיין של "הליכוד" בראשות בנימין נתניהו ו"המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני. הססמא בשני הקמפיינים הייתה למעשה זהה: "זה אנחנו או הם/הוא", בניסיון ליצור אחדות ושייכות בין המצביע למושא הקמפיין ולבדלו מהאחר – המתמודד השני. עם התקדמות מערכת הבחירות, התפתחו הקמפיינים והסלוגנים שליוו אותם. הקמפיין של "המחנה הציוני" התרכז בחיזוק דמותו של המנהיג – יצחק הרצוג, במטרה למצבו כאלטרנטיבה ראויה לראשות הממשלה. לעומת זאת, הקמפיין של הליכוד השתנה ובחלק מהשלטים הססמא "זה אנחנו או הם" שונתה ל"זה אנחנו או השמאל".

בכך נוצרה אסימטריה חזקה בין הקמפיינים. למרות שהססמא היא לא יותר מאשר טאוטולוגיה, השימוש במונח "שמאל" הוצג כמשהו רע שיש להימנע ממנו ולא כדעה פוליטית לגיטימית. קמפיין נגדי (שלא עלה לאוויר) בדמות "זה אנחנו או הימין" ככל הנראה לא היה זוכה לאותו האפקט והיה נתפס בעיני הציבור כאמת משעממת – זה אכן או "אנחנו" (קרי – "המחנה הציוני") או "הימין".

הדוגמא בה פתחנו ממחישה היטב את התהליך שעבר מושג ה"שמאל": ראשיתו כשמו של מחנה פוליטי וכיום הוא רווי בקונוטציות שליליות ומשמש אף כמילת גנאי, בעיקר בשיבוש הלשון הנפוץ "סמול". החזקה בדעות "שמאלניות" הפכה למוקצה על ידי חלקים רבים מהאוכלוסיה והמחזיקים בדעות כאלו זוכים לקיתונות של בוז הן בשיח הציבורי (בייחוד במרשתת) והן באמצעי התעמולה הרשמיים, דוגמת ססמאות בחירות ותשדירי תעמולה. מחקר זה, אם כך, יבחן את תהליך הדה-לגיטימציה שעברו עמדות השמאל עד למצב הנוכחי. ההוכחה כי אכן ישנו תהליך דה-לגיטימציה של עמדות שמאל ושהן לא נתפסות באופן חיובי על ידי הציבור כיום חורגת מגבולות מחקר זה ותיעשה במחקרים עתידיים.

נקודת המוצא התאורטית של המחקר הן תאוריות העוסקות בלחץ חברתי והשפעה סביבתית המשנה את דעות היחידים, דוגמת אש ומילגרם ( (Asch, 1951) ו- (Milgram, 1961)). נתמקד במיוחד בתאוריות הדנות לא רק באימוץ דעת הקבוצה על ידי היחיד אלא גם באופן בו הלגיטימיות של דעה מסוימת משתנה עם הזמן. במקרה זה, נתבסס על "ספירלת ההשתקה" של נואל-ניומן (Noelle-Neumann, 1974) הממחישה כיצד דעות מסוימות נוטות להישמע פחות ופחות ובסופו של דבר מאבדות לגיטימיות בשיח.

השמאל בישראל

המושגים "שמאל" ו"ימין" לתיאור השקפות פוליטיות נולדו בימי המהפכה הצרפתית, כאשר צירי האסיפה הלאומית העדיפו להתיישב ליד צירים אחרים המחזיקים באותן דעות פוליטיות. תומכי המלך התיישבו לרוב מימין לנשיא האסיפה ואילו תומכי המהפכה התיישבו לשמאלו (Gauchet, 1997). חלוקה זו למחנות השתרשה בשיח הציבורי ובעיתונות כאשר המונחים "ימין" ו"שמאל" תיארו את המחנות הניצים ובהדרגה מושגים אלו נפוצו ונשתמרו.

כיום המונחים "ימין" ו"שמאל" כבר לא מתארים את היחס של המפלגות למלך צרפת וההבחנה העיקרית בין תפיסות השמאל והימין בעולם היא על רק היחס לזולת וזכויות הפרט. הימין נוטה לתמוך בתחרותיות ולעודד הישגיות, לעיתים על חשבון קיפוח והעדר שוויון. לדידו, העדר השוויון הוא מצב טבעי ולא ניתן לשנותו. לעומתו, השמאל מאמין בסולידריות עם הזולת והעלאה על נס של זכויות הפרט, כאשר לטענתו חוסר השוויון הינו מצב לא טבעי שנוצר על ידי האליטה וניתן לבטלה באמצעים רגולטוריים וחוקתיים.

בישראל השסע העיקרי בין השמאל והימין מעולם לא נסוב סביב היחס לשוליים ולמיעוטים (כלכליים, חברתיים, גאוגרפיים או אחרים) והויכוח העיקרי נסוב סביב הסוגיה הפלסטינית: תמיכה בארץ ישראל השלמה למול מאבק בכיבוש השטחים. בהיבטים הכלכליים והחברתיים, הן מפלגות הימין והן מפלגות השמאל נוקטות בפעולות המתאימות יותר לימין הכלכלי (לדוגמא, הפרטה) כאשר ממשלות שמאל מסוימות (דוגמת ממשלת רבין השנייה) התפארו בכך שהגשימו את המדיניות הימנית-כלכלית שלהן (כהן, 2005). לפיכך, לעיתים רבות הימין מזדהה בתור "המחנה הלאומי" – המתמקד בזהות הלאומית של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ותפיסה יותר רפובליקאית של העם היהודי ואילו השמאל מזדהה בתור "מחנה השלום" – השואף להשיג שלום עם העם הפלסטינאי ולסיים את מצב הכיבוש שהחל בשנת 1967.

הבנה זו, של ההבדל העיקרי בין עמדות השמאל והימין (שהוצג כאן בקצרה), חיונית להבנת מוקדי המחלקות העיקריים בין שני המחנות ולצורך הבנת השיח והצירים סביבם נסובו מערכות הבחירות בשנים 1995-2015.

דמוקרטיות ליברליות ולא ליברליות והיכולת להחליף את השלטון

העניין האקדמי בלגיטימציה או בחוסר הלגיטימציה של עמדות "שמאלניות" נוגע לאופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. אחת ההגדרות הבסיסיות לדמוקרטיה (פרוצדורלית) היא צורת ממשל המאפשרת חילופי שלטון סדירים באמצעות בחירות (נויברגר, 2004). כאשר בבחירות אין אפשרות מעשית לחילופי שלטון וזהות האדם או המפלגה המנצחים ידועה מראש, יש ספקות בקשר לרמת הדמוקרטיה במדינה ויש מקום לדון האם המדינה היא אכן דמוקרטיה ליברלית או שהיא מהווה דמוקרטיה לא ליברלית (הייג & הרופ, 2011). כך למשל, סינגפור אינה נחשבת לדמוקרטיה ליברלית מאחר והשלטון אינו מתחלף בה בצורה סדירה. למפלגה השולטת יש יכולת לקבוע את אזורי הבחירה (ההצבעה היא אזורית רובנית) ובכך להבטיח שבכל מחוז היא תקבל את הרוב בבחירות הבאות. לפיכך, אפילו ללא זיופים או התערבות פסולה בבחירות, מובטח למפלגה השולטת המשך השלטון (Tremewan, 1991).

מאחר ורמת הדמוקרטיה של מדינת ישראל טרם נקבע וישנו ויכוח בספרות האם זוהי דמוקרטיה ליברלית או דמוקרטיה לא ליברלית (למשל – (Neuberger, 2003)), בחינת אספקט זה של הבחירות בישראל ושל המפה הפוליטית הישראלית יכולה לשפוך אור נוסף על הסוגיה ולבחון את השפעתו על החברה בישראל.

פסיכולוגיה והיכולת להשפיע על דעת הקהל

דרך נוספת להבטחת ההצלחה בבחירות ללא אלימות או זיופים היא על ידי דה-לגיטימציה של העמדה שכנגד.  בהקשר זה חשוב ראשית להבדיל בין דה-לגיטימציה לבין הוצאה מחוץ לחוק. בדמוקרטיות (לא ליברליות) מסוימות בעולם (למשל, רוסיה), עמדות מסוימות הנוגדות את אלו של המפלגה השולטת עלולות להיות מוצאות מחוץ לחוק והמחזיקים בהן, בעיקר הפוליטיקאים הבכירים, עשויים להיכלא. אנו נתמקד בדה-לגיטימציה חברתית, בה ההחזקה בדעה אינה אסורה על פי חוק אבל נחשבת ללא לגיטימית ומגונה על ידי החברה. במקרה כזה, אנשים שמחזיקים או נוטים להחזיק בעמדה זו עשויים לוותר עליה בגלל לחץ חברתי מבלי שיאויימו על ידי השלכות פליליות. במקרה דנן, העמדות שמאבדות את לגיטימיותן הן עמדות השמאל ולכן האופוזיציה הישראלית מאבדת את הלגיטימיות שלה ואת יכולתה להחליף את השלטון.

היכולת של קבוצה להשפיע על יחידים להתנהג בניגוד לדעותיהם ואמונותיהם הודגמה במחקרים פסיכולוגיים רבים לאורך השנים (לדוגמא: (Asch, 1951), (Festinger, 1954) ו- (Milgram, 1961)). הפחד מדחיה חברתית ומלהיות "שונה" גורמת לא אחת לאנשים לנקוט בפעולה המצופה מהם ולאו דווקא בפעולה הרצויה להם, אפילו אם אין נזק ישיר או ענישה בללכת "כנגד העדר". תופעה זו ניתנת למידול גם באמצעים מתמטיים, כאשר הנורמות החברתיות הנהוגות הן נקודת שיווי משקל אשר לאף יחיד אין אינטרס לסטות מהן שכן לא יזכה לרווח מסטייה זו (זמיר, משלר, & סולן, 2008).

תאוריות אלו עוסקות בעיקר בפעולות של יחיד הנקלע למצב נתון בו עליו לבחור בין קונפורמיות לבין נון-קונפורמיות וזוהי הדגמה של ספירלת השתיקה ברמת הפרט (מיקרו). ברמת המאקרו, כמו למשל ברמת המדינה כולה, תאוריית השתיקה מופיעה גם כן ומאופיינת על ידי תנועה של דעת הקהל הלאומית. כאשר קבוצת מיעוט אינה מרגישה בנוח להביע את דעתה, דעה זו נחלשת בציבוריות ונוצרת תנועה של דעת הקהל לטובת שאר הדעות, מה שמעלים עוד יותר דעה זו (Scheufele, 2007). בעבודה זו אנו מתעניינים בעיקר בתהליך בו הנורמות החברתיות משתנות ואידאולוגיות מסוימות שהיו מקובלות בנקודת זמן מסוימת הופכות לפסולות בשלבים מאוחרים יותר וביתר פירוט, אנו מעוניינים להבין כיצד עמדות השמאל בישראל הפכו מהעמדה הלגיטימית של המפלגה השלטת לעמדה מוקצה מחמת המיאוס המזוהה עם מילת גנאי כיום. התאוריה המרכזית העוסקת בהתפתחות דעות בחברה ובעיצוב דעת קהל היא תאוריית "הספירלה של ההשתקה/השתיקה" (Noelle-Neumann, 1974).

בהתאם לספירלת השתיקה, תקשורת ההמונים מייצרת מציאות מסוימת ומציגה את הדעה הרווחת או הקונפורמית באוכלוסיה. מאחר ואנשים מפחדים להישאר במיעוט רעיוני ולצאת כנגד הזרם (Asch, 1951), הרי שאלו שדעתם שונה מהדעה הרווחת יצניעו זאת וימעטו להציג את דעתם הייחודית. בניגוד אליהם, אנשים שזו דעתם יתהדרו בה עוד יותר ויבליטו את העובדה שהם מחזיקים בדעה "הנכונה". בד בבד, אנשים המחזיקים דעות ביניים ייטו מעט לכיוון הדעה הקונפורמית, בין אם בדיבור ובין אם באימוצה של דעה זו והפיכתה לדעתם, במחשבה שזו הדעה הנכונה או מחשש להצטייר כמחזיקים דעות שגויות. בכך, תיווצר תנועה של דעת הקהל לכיוון הדעה המוצגת כדעת הקהל.

תהליך זה הינו תהליך המזין את עצמו. ככל שחלק גדול יותר מהציבור מזדהה עם רעיון מסויים, כך התקשורת תרבה להבליט אותו ולא רעיונות מתחרים ויווצר סחף נוסף לכיוון רעיון זה. במידה והרעיון נתפס כקונצנזוס מוחלט, הרי שאלו שמתנגדים לו ימצאו את עצמם בבידוד קשה ויאלצו לוותר על דעתם הייחודית או להחזיק בה בגדר אנוסים. במצב כזה, הדעה הנגדית לקונצנזוס תהפוך במקרים רבים לדעה שאינה לגיטימית ושההחזקה בה אינה מקובלת בעין יפה על ידי הציבור. התפתחות התהליך תייצר ספירלה הולכת וגדלה המכילה בתוכה חוגים נרחבים יותר של דעות ואנשים שמרגישים שדעתם אינה לגיטימית ונאלצים לשתוק על מנת לא לצאת כנגד הרוב כפי שמתואר למשל על ידי שויפל (Scheufele, 2007).

הצפיות בדבר תשדירי התעמולה

נשוא עבודה זו אינו עולה בקנה אחד עם ספירלת השתיקה ומחייב מספר אדפטציות לתאוריה זו. אנו לא נתייחס לכלל תקשורת ההמונים האפשרית אלא נתמקד רק בתשדירי התעמולה של המפלגות השונות. האופן בו המפלגות השונות מתייחסות זו לזו תהווה בעת ובעונה אחת גם עיצוב דעת הקהל וגם שיקופה. מחד, המפלגות מנסות לייצר לגיטימציה לעמדותיהן ולסחוף אחריהן מצביעים. טבעי אפוא יהיה להניח שתשדירי התעמולה יינסו לעצב את דעת הקהל ואת השייכות המפלגתית שלו – לייצר ספירלה הולכת וגדלה של קהל המזדהה עם המפלגה. מאידך, מאותה הסיבה בדיוק, המפלגות ייזהרו לא להציג עצמן כמי שהולכות כנגד הזרם וככאלו המחזיקות דעות קיצוניות מדי על מנת לא להבריח מצביעים פוטנציאלים על ידי הצבתם בעמדה בה הם מזדהים עם מפלגה הנמצאת, לפי התשדירים, בבידוד רעיוני ומחוץ לקונצנזוס.

אנו מצפים למצוא מספר מגמות בתשדירי התעמולה. בתשדירי התעמולה של מפלגות הימין אנו מצפים למצוא מסע דה-לגיטימציה של עמדות השמאל, החרפה בהתייחסות למפלגות השמאל ועמדותיהן והצגתן באור שלילי ולא לגיטימי. בהתאם למודל הוטלינג (Hotelling, 1929), אנו מצפים שמפלגות המתמודדות בבחירות ינסו להצטייר כמפלגות מרכזיות ממה שהן באמת, על מנת למשוך מצביעים. מאחר ועמדות שמאל מסוימות התקדמות שמאלה והפכו ללא לגיטימיות, ייתכן כי מרכז הכובד של המפה הפוליטית ינוע ימינה. ההשפעה של תנועה זו על תשדירי התעמולה אינה ניתנת לקביעה א-פריורית. ייתכן והיא תגרום לנסיגה של עמדות הימין ימינה, לעבר מרכז הכובד החדש ויתכן כי להפך, שמירה על דעותיהן ההיסטוריות תוביל אותן לכיוון המרכז ואף מעט שמאלה ממנה ובכך תשיג קהלים חדשים. בעבודה זו נבחן את הסוגיה.

במקביל, אנו מצפים למצוא בתשדירי התעמולה של מפלגות השמאל בריחה מנושאים בעייתיים בהתאם לספירלת השתיקה. בהנחה שעם הזמן חלק מעמדות ה"שמאל" איבדו חלק מהלגיטימיות שלהן, אנו מצפים שבתשדירי תעמולה מאוחרים יותר עמדות אלו יוצנעו ובמקומם נושאים בקונצנזוס יובלטו כנושאים שהשמאל מקדם. לפיכך, אנו צופים שהנושאים שבהם עוסקים תשדירי התעמולה שלהשמאל ישתנו עם השנים.

עבודה זו ניתנת להכללה לבחינת הסימביוזה בין תשדירי התעמולה לדעות הפוליטיות של הציבור לאו דווקא בישראל, אך אין זוהי מטרתה העיקרית. מטרתה העיקרית היא להיות חלק מניתוח רחב יותר של הדמוקרטיה בישראל ולבחון את מידת הדמוקרטיות של המדינה דרך פריזמה נוספת והיא השיח הציבורי והמגוון הקיים בשוק הדעות הציבוריות.

אנו רואים בתשדירי התעמולה את אחד האמצעים האפקטיביים ביותר המצויים בידי נבחרי הציבור להעביר את עמודתיהם לקהל הרב ביותר בזמן הקצר ביותר, תוך שימת דגש על מסר קצר וקליט הממצה את עיקרי האידאולוגיה שלהם. לפיכך, ניתוח תשדירי התעמולה יאפשר בחינה מהירה של האופן בו כל מפלגה מתייחסת אל עצמה ומצעה ואל המפלגות האחרות. לפיכך, קורפוס המחקר ייבנה מאיסוף תשדירי תעמולה ששודרו במהלך מערכות הבחירות בטלוויזיה הארצית בזמני צפיית השיא, כחלק מהרצועה היומית שהוקדשה לשידורי התעמולה בהתאם לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) התשי"ט – 1959.

סרטון לדוגמא:

תקופת המלפפונים של הפוליטיקה הישראלית מזמנת לנו שרשרת נכבדה של פוליטיקאים, פוליטיקאים לעתיד ופוליטיקאים בהתלבטות השוקלים את צעדיהם לקראת הבחירות. חלקם מחליטים שהגיע הזמן לנוח ופורשים מהפוליטיקה. אחרים, מבליחים פתאום מתהום הנשייה (יואב גלנט? זה לא ההוא ש…?) וקופצים בחזרה למרכז הבמה. עיתונאים חוצים את הקווים, רשימות מתאחדות, רשימות מתפרקות ובאופן כללי, כיף גדול של עונת הרכבת הרשימות שיתחלף בכיף לא פחות גדול עם הגשת הרשימות ותחילת הקמפיינים הרשמיים.

בין אותם אנשים שרצו להתמודד על מקום בכנסת הבאה (דרך מפלגת הבית היהודי) היה עד לאחרונה מנחם בן אלא שהוא חזר בו ברגע האחרון והחליט לא להתמודד, בין היתר, כפי שהוא בעצמו כותב, כי הוא כלל לא מתאים למצע של הבית היהודי. פרישתו של מנחם בן מהמירוץ צריכה לשמח כל חובב מדע ליברלי שתומך בדברים כמו זכויות לקהילה הגאה או לחילופין מסכים עם עקרונות המדע והררי התימוכין לתאוריית האבולוציה (בניגוד לתאוריה הפשוטה יותר אך חסרת כל עמוד שדרה של "אדמה+הוקוס פוקוס=גבר; צלע של גבר+הוקוס פוקוס=אישה"). את חגיגות הפרישה ואי חברותו של מנחם בן בכנסת הבאה נציין עם פרסום מחודש של שני פוסטים מהבלוג הישן שכתבתי בתגובה לדבריו של מנחם בן בעיתונות הארצית.

הטקסט המצורף פורסם במעריב ב-2.10.2012 והתמונה היא מתוך הגירסא הדיגיטלית של העיתון. הסיפור בקצרה מדבר על פרופ' ממכון וייצמן שהתראיין ל"הארץ" ופובליציסט שתוקף אותו. למזלנו, לפובליציסט אין ממש מושג על מה הוא מדבר ולכן קל לסתור כמעט כל מילה שהוא כתב. מפאת קוצר הזמן, נתמקד בשלושה חטאים שמבצע מנחם בן:

1. חטא היוהרה – מנחם בן הוא לא פרופסור ולא דוקטור. הוא לא ביולוג. לפי ויקפדיה, הוא בכלל לא בוגר תואר ראשון אלא למד רק שנה אחת באוניברסיטה. לעומתו, פרופ' לנצט הוא ראש המכון לחקר הגנום ומומחה בתחומו. אז נכון, בשיטה המדעית טיעונים נבדקים לגופם ולא לגופו של טוענם, אבל בכל זאת, קצת קשה לסתור תאוריה אם אתה לא באמת מכיר אותה, לא יודע איך היא עובדת, לא קראת מאמרים אקדמיים שעונים על הבעיות שיש לך עם התאוריה ובאופן כללי, כשיוצאים לקרב מוחות מדעי נגד מישהו, כדאי להיות חמוש. לזכותו של מנחם בן ייאמר שהוא לא תוקף על סמך דעתו האישית בלבד אלא מביא תימוכין מהכתובים ומצטט את דארווין. ניסיון נחמד, אבל זה בעוכריו כי הציטוט של דארויין מחטיא את מנחם בחטא אחר:

2. חטא המקור הלא-רלוונטי – אני לא יודע אם מנחם בן מצטט את דארווין מתוך בורות בשיטה המדעית או סתם מתוך רשעות. מה שמנחם בן מפספס זה שבניגוד לתנ"ך ולתורה, המדע משתנה כל הזמן בהתאם לממצאים החדשים ומעדכן את התאוריות. כך הן נשארות מעודכנות ומתארות את העולם יותר טוב שכן הן מסתמכות על עוד ידע שצברנו. בניגוד לכך, התנ"ך הוא נצחי וקבוע ומתאר את האופן שבו חבורה של רועי צאן בעידן הברזל ראו את היקום. אי לכך ובהתאם לזאת, דארווין כבר לא רלוונטי ובאופן כללי, לצטט ספר שנכתב לפני מאות שנים זה לא נכון מדעית. מאז "מוצא המינים" זרמו הרבה מים בנהרות גלפגוס והתורת האבולוציה צמחה, התפתחה ותוקנה. דברים שדארווין לא הבין או לא ידע אז (בתקופה שבכלל לא חשבו על DNA או גנים!) נדרשו השלמה נוספת ותיקונים. קצת קשה לצפות מאדם שממציא תאוריה חדשה לכסות בספר הראשון שהוא מפרסם את כל התאוריה ללא שום בעיות או דברים לא ברורים שיש לבחון בעתיד. זה היה עיקר עיסוקם של בילוגים ב-150 השנים האחרונות ולבטל את כל העבודה שלהם בהינף יד ולצטט מקור שהוא מעניין וחשוב, אך כבר לא רלוונטי, זה מגוחך. באותה מידה אפשר לצטט גם את גלילאו וניוטון ולהתבדח על חשבונם (שהרי בתקופה ההיא כתיבה מדעית הייתה מאוד סיפורית, משעשעת ומלאה בהמון דמויות והסברים תאולוגיים לנוסחאות) אבל במידה רבה שניהם כבר לא רלוונטיים ורוב התופעות שהם תיארו תוקנו או עודכנו בהתאם לתורות החדשות שפותחו על סמך גילויים נוספים.במקום לצטט את דארווין, בוא נראה את מנחם בן מצטט מאמר מדעי אמיתי, של חוקר אמיתי, בעיתון ביולוגי מכובד שנבחן על ידי עמיתיו למקצוע ואושר לפרסום שטוען ההפך ממה שפרופסור לנצט טוען. יהיה לו קשה, כי אין כאלה, ולכן הוא חוזר למקורות מלאי החורים. זה כמו שאנשים יציגו כיום את המחשב הראשון שנוצר, יטענו שהוא גדול מדי ומסורבל ולכן כל מדעי המחשב שגויים.

(במאמר מוסגר אציין שיש אוניברסיטאות קיקיוניות שמעניקות תארי דוקטורט בפיזיקה לליצנים שמוכיחים את המודל הגיאוצנטרי. בהצלחה שיהיה להם…)

3. חטא הדחליל – כשל הדחליל הוא כשל לוגי נפוץ שבו לוקחים את הטיעון הלוגי שמנסים לסתור, מנסחים אותו בצורה שגויה ואז מצליחים לבטל אותו בהינף יד. גאוני! זה בדיוק מה שעושה מנחם בן. האמירות הטיפשיות שמנחם בן מייחס לדמיונו של לנצט אינם אלא דימיונו שלו ונובעים מבורות איומה באופן שבו אבולוציה מתנהגת. רק מי שלא מבין באבולוציה יכול לחשוב שאכן קיימים שלושה דורות בהם הסב הוא קוף והנכד הוא בן אדם ובמקביל להיווצרות האדם ייעלם לחלוטין גזע הקופים. כשמציגים דברים בצורה מגוחכת, קל מאוד לתקוף את הגיחוך שבהם.

לסיכום, מוטב למנחם להתמקד במה שהוא טוב בו (לפי ויקיפדיה): כתיבת ספרים, השתתפות בתוכניות ריאליטי רדודות והבעת דעות על החיים. ביקורת על מדע הוא לא יכול לנהל בינתיים.

החלק העצוב בכל הסיפור הזה הוא שלמנחם בן יש טור שבועי בעיתון, ספרים שנמכרים ברשתות ארציות וחשיפה כלל ארצית באמצעותה הוא יכול להפיץ הבלים וסיפורי אגדות ופיות. לי יש בלוג עם שני קוראים. הבורות ממשיכה לשלוט ולחלחל הלאה ושיהיה בהצלחה לכולנו.

תקופת הבחירות בפתח ואיתה הדמגוגיה פורחת. בשנים האחרונות מאז המחאה של 2011 עניין ההון-שלטון הפך למשמעותי מאוד בשיח הציבורי. כל פוליטיקאי המוזכר בהקשר של כסף הופך לחשוד מיידי בשחיתות, כל פוליטיקאי עשיר הופך למנותק וכל סכום כסף בלתי מוסבר הופך לעילה לחקירה. ראש ממשלה לשעבר עומד בפני תקופות מאסר ארוכות עקב שחיתות וקבלת שוחד, מועמד לנשיאות נאלץ לפרוש מהמירוץ בגלל כספת סודית ומלאה בשטרות ובאופן כללי הציבור מבקש לראות את הפוליטיקאים שלו דלים בכסף ומלאים באידאלים.

כחלק מהמסע לניקוי הפוליטיקה משחיתות התבקשו בשנים האחרונות פוליטיקאים לספק לציבור הצהרות הון באמתלות שונות (למשל, ניסיונות חקיקה בנושא או דירוג פורבס של 10 הפוליטיקאים העשירים בישראל) וחלקם אכן עשו זאת כחלק מהניסיון להציג לציבור ניקיון כפיים ומצג ש"אין מה להסתיר". לקראת הבחירות החל גם אתר מאקו בקמפיין הנקרא "הון שקוף" ומטרתו להשיג מחברי כנסת את הצהרות ההון שלהם ולהציגם לציבור בסרטונים קצרצרים ונטולי פרשנות.

הפנייה לפוליטיקאים בבקשה שיצהירו על הונם היא לא יותר ממלכודת, שכן אין דרך טובה לצאת ממנה. לפוליטיקאים לא עומדת בתקשורת חזקת החפות וכל ניסיון לא לענות בטענות שונות (ומוצדקות?) כמו צנעת הפרט נתפסות בציבור מיידית כניסיון להתחמק והפוליטיקאי הופך מיידית לחשוד כמי שיש לו מה להסתיר.

פוליטיקאי עשיר מדי נתפס במקרה הטוב כמנותק מהעם, עשיר מכדי להבין את הבעיות הכלכליות של הציבור. במקרה הרע, כאשר לא ברור לחלוטין כיצד השיג הפוליטיקאי את כל הונו (בניגוד למקרה של לפיד או פרי, לדוגמא שהקריירות הציבוריות שלהם ידועות היטב ולכן מקור הונם ידוע) הצהרת ההון מדיפה ריח דקיק של שחיתות והפוליטיקאי הופך אוטומטית לחשוד בפוטנציה.

באופן תמוה למדי, התקשורת אוהבת פוליטיקאים עניים, גם אם זו אהבה בשתיקה (ב"הון שקוף", למשל, ממשיכים לבקר את אלו שלא הגישו את הצהרות ההון במקום להתייחס למספרים אותם הם הציגו הרגע) במקום לשאול אותם שאלה ברורה "איפה הכסף?"

קחו לדוגמא את סתיו שפיר (צילום מסך מתוך "הון שקוף"):

איך ייתכן שחברת כנסת, המרוויחה בשנתיים האחרונות פי 4 מהשכר הממוצע במשק נמצאת במינוס כל כך גדול ועם תוכנית חסכון כל כך קטנה? אז נכון, אם חופרים באינטרנט ומוצאים את הצהרת ההון שלה מיוני 2014 נגלה שהיא הצליחה לכסות כ-30,000 ש"ח מהמינוס שהיה לה (74,000 ש"ח ביוני 2014!) ועדיין, מדובר על כחצי מיליון ש"ח (נטו) שהיא הרוויחה בשנתיים האחרונות והפלוס לא נראה בחשבון. איך אנחנו יכולים לסמוך על חברת כנסת, חברה בועדת הכספים של הכנסת (!) שמתקשה להתנהל נכון כלכלית ולהיות בפלוס עם הכספים של כולנו?

למען האיזון, נציג גם חברת כנסת מהצד השני. לפי "הון שקוף", לציפי חוטובלי מהליכוד יש חסכון בשווי של כמה עשרות אלפי ש"ח, ותו לא, לא דירה ולא רכב. מדובר על חברת כנסת בשתי כנסות כבר, כולל תפקיד סגן שר שהצליחה לחסוך רק כמה עשרות אלפי שקלים. אז כן, בואו ניתן לה את התקציב של משרד המדע, היא תדע מה לעשות איתו. קל וחומר שמדובר על אישה נשואה, כך שלא לגמריי ברור איך היא מפרידה בין כפסה לכספי בעלה והאם זה אכן כל הונם?

התקשורת מאוד ביקורתית כשמדובר על נבחרי ציבור עשירים, אבל נראה שלאף אחד לא אכפת שאנשים שלא מצליחים לעשות לביתם כלל ו(כנראה) לא מתנהלים נכון כלכלית, מנהלים את הכספים והחיים של כולנו, שלא לדבר על השפעות אחרות שיכולות להיות למצב הזה. אם לא כך הדבר, שיואילו נא לתקן את הצהרות ההון ולהסביר איפה הכסף ומדוע הם בחובות כה גדולים (ייתכן וזה לגיטימי. למשל – לצורך פריימריז אדם לוקח הלוואה ואין בכך משום פגם בהתנהלותו הכלכלית).

ואם כבר בשחיתות עסקינן, תזכרו שאדם עני זול יותר לקנות מאשר אדם עשיר ולא פלא שהשאלה "האם אתה בחובות" נשאלת בוריאציות שונות בתחקירים בטחוניים.

נסיים עם הנתונים שהצלחתי לדלות מהאינטרנט, כפי שסופקו על ידי הפוליטיקאים עצמם, ותשפטו אתם (ואולי תעזרו לי להבין, למה אנשים עם כסף נזיל או כסף בתוכנית חסכון לא מכסים איתו את ההלוואות שלקחו ומעדיפים לשלם עליהן ריביות):

1. אילן גילאון (מר"צ): שתי דירות (אחת בשווי 3 מ' ש"ח, שנייה בשווי של פחות ממיליון שקיבל בירושה), רכב, חסכונות בשווי חצי מיליון ש"ח ובסה"כ הוא שווה כ-5 מ'.
2. זהבה גלאון (מר"צ): דירה (בשווי 4 מ', חציה עדיין תחת משכנתא) ונכסים שונים בשווי כולל של כ-8 מ' ש"ח.
3. איציק שמולי (עבודה): גר בשכירות, ללא רכב עם חסכונות של כ-200,000 ש"ח וחובות של כ-20,000.
4. חיליק בר (עבודה): גר בדירה שכורה בי-ם, עם רכב בשווי של כ-40,000 ש"ח וחסכונות בשווי של כ-400,000 ש"ח.
5. שלי יחימוביץ (עבודה): בבעלותה דירה (או חצי דירה, תלוי מה המקור) בשווי של כ-2.6 מ' ש"ח, ועוד כחצי מיליון ש"ח בחסכונות ובקרן הפנסיה. סה"כ כ-3 מ' ש"ח.
6. מיכל בירן (עבודה): גרה בשכירות בי-ם, ללא רכב ועם חסכונות בשווי של כ-230,000 ש"ח וחובות של כ-60,000 ש"ח.
7. איתן כבל (עבודה): קבלו צילום מסך מ"הון שקוף" במקום שאטרח ואקליד: